הקיץ הזה תלבשי לבן

לפני כמה שנים הסתובבתי לי ברחובות העיר בשמלת כלה (והינומה).
במפתיע, גם אז כמו היום, לא היה לי חתן ( אז בכלל הייתי אחרי פרידה מקשר משמעותי)

איך זה קרה?

יום אחד בהיר סבתא שלי הרימה אלי טלפון ואמרה משהו בסגנון:

"נו, אני רואה שאת בסוף לא מתחתנת… בני דודים שלך שהתחתנו קיבלו צ'ק מכובד לחתונה. עבר כבר את גיל 30 פלוס ומי יודע אם אי פעם תתחתני. זה שאת רווקה לא אומר שלא מגיע לך בדיוק כמו שמגיע להם. אני רוצה לתת לך צ'ק מכובד!"

אצלנו במשפחה אנחנו מאמינים במשפט:
שנותנים לך תיקח ( כשמרביצים לך תברח).
אז כמובן ששמחתי לקבל את הכסף…

לאכזב את סבתא

אבל צבט לי הלב שסבתא שלי התייאשה ממני והיא כבר לא מאמינה שהיא תזכה איי פעם לראות אותי בשמלת כלה.

החלטתי לקחת את זה בהומור ולהפתיע אותה.
פרסמתי בפייסבוק מודעה שאני מחפשת להשאיל שמלת כלה לערב אחד.
מצאתי בחורה מקסימה שנתנה לי את שלה.
השמלה ישבה עלי בול, כאילו נתפרה בשבילי. מצאתי הינומה במקס סטוק ויצאתי לכיוון סבתא. כשהלב דופק לי ואני מתרגשת מהתגובה שלה.

הרגשתי מאד לבנה וכלתית. כל הרחוב איחל לי מזל טוב. זה היה כיף להתחפש לכלה. חיכיתי לראות את הפנים המופתעות של סבתא שלי כשתראה אותי.

ההפתעה

נכנסתי אליה הביתה. סבתא מרטי פתחה את הדלת. היא ראתה אותי בשמלה. הסתכלה עלי, הסתכלה על הטלוויזיה ושוב עלי. משכה בכתפיים, אמרה "נו שווין" והציעה לי כוס תה.

אז שמלת כלה הייתה
צ'ק שווה היה
מחמאה "מרגשת" הייתה
אפילו תקעתי בורקס בשביל האווירה
אז אמנם חסר חתן
אבל לפחות סבתא מרטי ראתה אותי בשמלת כלה לפני שהיא בעצמה עברה ללבוש לבן ולגור על ענן עם אהוב ליבה סבא בוב.

לפעמים רווקות מאוחרת יכולה להכאיב לנו ולבני המשפחה שלנו. בעיניי הדרך הכי טובה להתגבר על העצב הוא לנסות לצחוק כמה שיותר. על המצב, על הסיטואציה וגם קצת על עצמנו. אם אנחנו לבד ל

פחות נעשה את זה עם חיוך על הפנים.